פרשת בא

ריח של פסח

מאת הרב שי שמעון כהן - צפת

עלעול קל בלוח השנה, יבהיר לכל עקרות הבית הלחוצות, שאין מה לדאוג. עד פסח יש עוד די הרבה זמן - חודשיים וחצי ליתר דיוק. עם זאת, נושא פרשת השבוע, הוא בעל ניחוח פסחי עז. בפרשה שלנו, פרעה חוטף את שלשת המכות האחרונות (שאין ספק שהן מגיעות לו ביושר), ובני ישראל מקבלים את ההנחיות האחרונות לרגע הגדול, שלא מאחר להגיע. ובין היתר, כמובן לא ניתן לוותר על המצות!!!

איזה אבסורד... הסמל של פסח זה המצה.... והמרדף אחרי החמץ! מנקים כל פינה, כדי להבטיח שהבית נקי לחלוטין מחמץ. אבל בעצם, החמץ והמצה מאוד דומים ברכיבים שלהם. שניהם מכילים את שתי מוצרי היסוד, קמח ומים. אז נכון, המצה נעשית במהירות כדי שלא תתפח, ואילו החמץ תופח. ואז מה?

נוסיף (וזה אפילו יותר מסקרן), שהחמץ והמצה מורכבים גם מאותם אותיות כמעט. צ', מ', וגם האות השלישית דומה מאוד. הן הה' של המצה, והן הח' של החמץ מכילות קו מצד ימין, קו מצד שמאל, קו למעלה ופתח למטה. אז בה' יש גם פתח קטן כלפי מעלה, ובח' אין. מה המשמעות של זה?

כדי להשיב על זה, נספר סיפור נחמד שמופיע בגמרא. הגמרא מספרת על טורנוסרופוס הרשע, ששאל את רבי עקיבא: "אם אלוקיכם אוהב עניים, מדוע אינו מפרנסם?" ורבי עקיבא השיב לו: "כדי לזכות אותנו לחיי העולם הבא". בשלב זה, מקבל הסיפור תפנית לא צפויה, כשטורנוסרופוס מעלה טיעון יצירתי למדי: "אדרבא, זוהי שמחייבתכם לגיהנום!" והוא מסתייע במשל. לטענתו, הרי זה כמו מלך, שכעס על עבדו, וגזר שאף אחד לא יתן לו לאכול ולשתות. אם יהיה מישהו שיעבור על רצונו, יכעס עליו המלך. ובנידון דידן, ה' החליט שלעני לא יהיה כלום, ומי זה שמעיז 'לקלקל לו את התוכניות'? משיב לו רבי עקיבא, במשל טיפה שונה. משל למלך שכעס על בנו, וציווה שלא יתנו לו לאכול ולשתות. אם יהיה מי שיחוס על הבן, לא ישמח המלך?!

מה בעצם עומד בין שתי השיטות? בין שיטת רבי עקיבא ושיטת טורנוסרופוס? מסתבר, שזה בדיוק ההבדל בין החמץ והמצה....

החמץ התופח, מסמל את הגאווה. זה בדיוק הסיבה, שבו נמצאת האות ח', שסתומה מכל הכיוונים, ופתוחה רק מלמטה. כי אכן הגאוותן, רק הדרך למטה פתוחה לפניו. גאוותו מונעת ממנו כל עליה, כי תמיד הוא יצדיק את עצמו, ידאג רק לטובתו האישית, ויתעלם מאחרים. וכמו למשל בנוגע לצדקה, הוא בטוח שכל מה שיש לו מגיע לו, ואילו לעני אין כי לא מגיע לו. אם כן, מדוע לקלקל את הסדר האלוקי ה'נפלא'? זוהי בדיוק טענת טורנוסרופוס...

לעומת זאת, המצה אינה תופחת. היא מסמלת את מידת הענווה, ולכן נמצאת בה האות ה', שמורה על כך ששתי הדרכים פתוחות. אכן, אפשר גם לרדת. אבל, אפשר גם לעלות. העניו אינו נרתע מביקורת עצמית, וכשהוא רואה איזו בעיה, הוא משתדל לתקן אותה. הוא לא חושב רק על עצמו, אלא דואג גם לסביבתו. ובדומה לטענת רבי עקיבא, הוא יודע שמה שיש לו אינו בזכות עצמו, שכן ברור לו שלא מגיע לו באופן מיוחד. מה שה' נתן לו, זה רק בגלל שהוא בנו של ה', ומכיוון שגם העני הוא בנו של ה', גם לו מגיע באותה מידה בדיוק!

(לקוטי שיחות א')

הגאולה מורגשת בלב

הרב מנחם כהן - באר שבע

   אחת המצוות של קרבן פסח, היא המצווה שיהודים בלבד יאכלו מקרבנות הפסח, ולא גויים. הסיבה לכך: הגויים לא היו בצרתם של בני ישראל ולכן הם גם לא יכולים להשתתף בשמחתם. ובלשון המדרש (על הפסוק "זאת חוקת הפסח"): ""לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר" (משלי יד, י). . לב יודע מרת נפשו - אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, אמר להם האלקים חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו. . בשמחתו לא יתערב זר".

   המדרש מדגיש כי צרת הגלות ושמחת הגאולה תלויה דווקא בלב, והסיבה לכך היא, מכיוון שבדברים כאלו הלב מרגיש עוד לפני שהמוח יודע ומבין. כפי שרואים במוחש שבהרבה מקרים הלב כואב או שמח גם מדברים כאלה שעדיין לא באו והשכל שבמוח עוד לא יודע מהם, כיון שהלב מרגיש גם מה שהמוח לא יודע ומבין עדיין.

   דוגמא לדבר ניתן לראות בדיני יום הכיפורים, שם נקבע כי באם החולה אומר שהוא צריך לאכול, ואילו רופא מומחה אומר שאינו צריך – שומעים לחולה ומאכילים אותו, ומדוע? הלוא הרופא חכם ומבין יותר מהחולה? כיון ש"לב יודע מרת נפשו". כלומר, אף על פי שמצד ההגיון והשכל הצדק עם הרופא כיון שהוא המומחה בחכמת הרפואה ולא החולה, אבל החולה מרגיש בלבו גם דברים שהרופא (-השכל וההיגיון) אינו יודע.

   לכן אומר המדרש "ובשמחתו (של הלב) לא יתערב זר" - שבשמחת הלב לא יכול להתערב אף אחד ואפילו לא המוח, שגם הוא נחשב כמו זר לגבי עצם הנשמה ששורה בלב.

   הרבי מלך המשיח מבאר כי כך הם הדברים בנוגע לתקופתנו אנו, שהשמחה אודות הגאולה צריכה להיות גם אם עדיין לא מבינים בשכל מדוע צריך לשמוח, אף-על-פי-כן "יכולה להיות כבר שמחת הגאולה מצד הרגש הלב, ויתירה מזה - שצריכה להיות שמחת הגאולה, והשמחה עצמה פועלת את התגלות הגאולה".

   יתירה מזו, אומר הרבי, באמת ה"לב" של כלל ישראל - רבותינו נשיאינו – מרגיש וחש כבר את שמחת הגאולה "וכיון שהרביים הם לבם של ישראל, נרגשת אצלם שמחת הגאולה, ועל ידם נמשכת שמחת הגאולה בלבו של כל אחד ואחד מישראל, גם כאשר מצד עצמו לא נרגש הדבר בלבו".

   ולכן צריך כל אחד ואחד לשמוח בשמחת הגאולה, לא בגלל השכל שמבין אלא דווקא בגלל הלב שמרגיש את הגאולה. ומכיוון שדבר זה אינו תלוי בשכל ובהבנה, לכן צריך כל אחד להכריח את עצמו להיות בשמחה ללא שום טעם וסיבה.  

מקורות: שיחת ש"פ שמיני מבה"ח ניסן תשי"א (התועדויות ח"ב עמ' 334). שמות רבה פי"ט, א. יומא פג, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תרי"ח. המשך תרע"ב ח"א פל"ה (ע' נט). רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו. לקו"ש חי"ט עמ' 165 ואילך. חל"א עמ' 74 ואילך. התוועדויות תשמ"ח ח"ב ע' 269 ואילך. סה"מ להרמב"ם מל"ת קכ"ח.

 

האם יקיימו מצוות פדיון הבן בגאולה?

הרב מנחם כהן - באר שבע

בפעם הראשונה שמוזכרת בתורה קדושת הבכורים, לא מופיעה המצווה לפדותם. זאת "משום שלעתיד לבוא יהיה העבודה בבכורות (כמו שאמור היה להיות לכתחילה), אם כן אז אין שייך פדיון"

נאמר בתורה: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). בזמן שהכה ה' את כל בכורות המצרים והציל את בכורי ישראל הבכורות התקדשו בקדושה מיוחדת, ובשביל לפדותם מקדושתם יש לתת חמישה סלעים לכהן.

           בכמה מקומות מובא, כי העבודה בבית המקדש הייתה אמורה להיות על ידי בכורי ישראל, ואף הייתה בפועל על ידם עד חטא העגל (ויש אומרים שעד טענת קורח) שאז עברה מהם העבודה בבית המקדש וניתנה לכוהנים.

          בגאולה האמיתית והשלימה יחזרו הבכורות לעבוד במקדש יחד עם הכהנים והלויים. ובלשון ה"אור החיים": "אמרו ז"ל עתידה עבודה שתחזור לבכורות... והגם שניתנה העבודה ללוויים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש, כי מעלין בקודש ואין מורידים" כך גם נאמר בתורת החסידות בכמה מקומות.

          לפי זה מחדש האדמו"ר ה"צמח צדק" שבזמן הגאולה לא יצטרכו לקיים את מצות פדיון הבן, מכיון שהבכורות יישארו קדושים לעבוד בבית המקדש ולא יהיה שייך לפדות אותם (על דרך שלא שייך היום לפדות את הכהנים)! ובזה גם מובן מדוע בפעם הראשונה שמוזכרת קדושת הבכורות בתורה (בפרשת בא (יג, ב)) מוזכר בציווי ה' רק קדושת הבן ולא פדיונו: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" ותו לא.

ובלשון ה'צמח צדק': "יש לבאר מה שכתוב [בפרשת בא] "קדש לי כל בכור" כו', ולא נזכר פדיון בן בכור... ויש לומר הטעם, משום שלעתיד לבוא יהיה העבודה בבכורות, אם כן אז אין שייך פדיון" (אמנם, הרבי מלך המשיח אומר כי שינוי זה יתבצע רק בתקופה השנייה של ימות המשיח ולא בתקופה הראשונה, שאז עדיין יישאר הסדר של "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם" ללא שינויים).

          הצמח צדק מביא גם הסבר מעניין לכך שלעתיד דווקא יעלו הבכורות לגדולתם, מכיון שלעתיד לבוא האשה תתעלה כנאמר "אשת חיל עטרת בעלה" ולכן גם הבכורות שקשורים עם האמא (כיון שהבכור כאן הוא "פטר רחם" לאמו דווקא) גם הם יתעלו למעלה מהכהנים שייחוסם נקבע על פי האב דווקא כידוע, ולכן דווקא היום צריך הבכור לתת חמשה סלעים לכהן כמו שכתוב "והוא ימשל בך" כלומר שהאיש מושל על האשה ולכן גם הבכור כפוף לכהן, אבל כאשר האשה תתעלה מהאיש, גם הבכור יתעלה מהכהן כאמור.

          נוסף לכך, מצוות קדושת ופדיון הבכור, מלמדים ומורים לכל אחד ואחת, שיש להקדיש וליתן להקב"ה את הדברים המובחרים ביותר שבאדם (-קדושת הבכור), ובכך לזרז את הפדייה וההצלה של "בני בכורי ישראל" מהגלות לגאולה השלמה (-פדיון הבכור), בקרוב ממש.

מקורות: ספר המאמרים תשכ"ו שבת פרשת ויצא ד"ה ויצא יעקב. אור החיים ויחי מט, כח. אור התורה שמות א' עמ' שמא. התוועדויות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח תשמ"ח ח"ג עמ' 89 (לילות חג הפסח סעיף ט"ו). תנש"א ח"ד עמ' 155 והערה 37 שם. מאמרי אדמו"ר האמצעי פרשת מקץ עמ' ד"ש.

 

חמור בן 5000 שנה ויותר

הרב מנחם כהן - באר שבע

בחמורו של משיח השתמשו גם אברהם אבינו ומשה רבינו. חמור 'מיוחס' זה הוא בן האתון שנבראה בערב שבת בראשית בין השמשות

   אחד השלבים ביציאת מצרים, היה ביאתו של משה למצרים ממדין, על פי הוראתו של הקב"ה, בכדי להתחיל בגאולת מצרים. התורה מציינת שהוא בא רכוב על חמור - "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים" (שמות ד, כ). מיהו אותו "החמור" בה"א הידיעה? אומר רש"י "חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר "עני ורוכב על החמור" (זכריה ט, ט)".

   בפרקי דר' אליעזר (המקור לדברי רש"י אלו) נמצא פרט נוסף על חמור מיוחד זה: "הוא החמור שנברא בערב שבת בין השמשות". מכך מובן, שמדובר בחמור שחי יותר מחמשת אלפי שנים! מאז ערב שבת הראשון ועד ביאת המשיח.

   בעקבות אי ההיגיון שבכך, אומר ה'גור אריה' (ומפרשים נוספים) כי "אין הפירוש שהחמור היה חי כל כך", ואולם הרבי מלך המשיח אומר, כי מפשטות לשון רש"י נראה שכוונת הדברים כפשוטם - חמור גשמי שחי זמן רב. (אמנם, בפירוש רש"י על הש"ס משמע ש"עני ורוכב על החמור" הוא משל "כעני הבא על חמורו בעצלות").

   בכל אופן, ברור שחמור זה הוא גם סמל לעניין רוחני פנימי הקשור באברהם, משה ומשיח, וכפי שמבואר במפרשים שהחמור הוא רמז לחומריות ואברהם משה ומשיח מצטיינים ב"רכיבה" על החומריות והגשמיות.

   מהי הרכיבה הזו? האברבנאל כותב, שהרכיבה משמעותה שליטה והכנעה. ברכיבה גשמית מושל הרוכב על המרכיב, ומכניע אותו תחתיו. ובענייננו - הכוונה היא לומר ששלושת הצדיקים הללו מצטיינים בכך שהכניעו את יצרם וחומריותם:

   "רמזו בחבישת החמור שנזכר באברהם, שכבש רצונו, ומשל בתאוותיו הגופניות בהסכימו להרוג את בנו יחידו כדי לקיים מצוות בוראו, והחמור שחבש אברהם היה חומרו ותאוותיו, שבשלמות שכלו רכב על יצרו והכניעו לקיים את מצוות ה'.

   ובזה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מצרים, והוא עצמו היה מבוקש שם להרג, גם כי בהיות ציפורה אשתו המליטה זכר בעת ההיא, הרכיבה על החמור ולא חשש לסכנת היולדת והנער הנולד, כי כבש את יצרו ותאוות חומרו לקיים מצוות ה' שציווה לו ללכת שמה. ולפי שנהג משה מנהג אברהם זקנו, אמר שחמורו של משה היה חמורו של אברהם, להיותו נכנע וכבוש תחת שכלו כחמורו.                   

   . .ומפני שמשיח צדקנו ידמה גם כן לאברהם אבינו, בהיותו כובש בתאוותיו ומושל בחמורו ויצרו, כי הוא ילבש רוח ענווה ושפלות להושיע כל ענווי ארץ סלה, לכן אמר שחמורו של משיח יהיה הוא עצמו חמורו של אברהם ושל משה, כלומר שיהיה חמרו ויצרו נכנע וכבוש לשכלו תמיד, כחמרו ויצרו של אברהם ושל משה".

 

מקורות: פרקי דרבי אליעזר פרק לא. גור אריה על שמות ד, כ. 'ישועות משיחו' העיון השלישי פרק א. לקו"ש חל"א ע' 15. רש"י על הש"ס סנהדרין צח א.

 

חמורו של משיח

הרב מנחם כהן - באר שבע

כשם שרכיבה על החמור מאפשרת לרוכב להגיע למקומות אליהם לא יכול להגיע בכוחות עצמו – כך גם רכיבת הצדיקים על החומר מסמלת התקדמות רוחנית שיכולה לבוא אך ורק כתוצאה משימוש נכון בחומר

   מקודם הובא, כי חמורו של המשיח מסמל את הרכיבה והשליטה על החומריות, והובאו דברי האברבנאל בעניין. המהר"ל מפראג מסביר שהרכיבה מסמלת גם התנשאות ורוממות של הרוכב:

   "דע, כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו, כי מאחר שהוא רוכב עליו, מתנשא עליו, ואינו מצורף עם אשר הוא רוכב עליו".

   הרכיבה על החמור משמעותה שאברהם משה ומשיח מיוחדים בהתנשאותם

והתבדלותם מן העולם החומרי באופן מיוחד: "כי אברהם תמצא התרוממותו וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו "כי אב המון גויים נתתיך", והוא אב לכל העולם, לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל, אבל אברהם נקרא "אב המון גויים", עד שהיה מעלתו ומדרגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים, כדכתיב "ויוצא אותו החוצה", דרשו ז"ל שהגביהו למעלה מן הכוכבים.

   וכן משה רבנו עליו השלום היה בהתרוממות הזה, שהרי נאמר במשה גם כן "נטה ידך על השמים" ודרשו רז"ל והביאו רש"י בפרשת וארא, שהגביהו למעלה מן השמים - וכל זה מורה על התרוממות אברהם ומשה. ומלך המשיח הוא מתרומם עוד, שכן דרשו ז"ל בתנחומא, "ירום מאברהם. . ונשא ממשה . . וגבה ממלאכי שרת"".

   הרבי מלך המשיח מבאר, כי ה"רכיבה על החמור" מסמלת את הזיכוך וההתקדמות הרוחנית שבאה כתוצאה מבירור החומר, כשם שמטרתה של הרכיבה הוא להגיע ליעד שהרוכב לבדו אינו יכול להגיע לשם.

   זו גם הסיבה לכך, שאברהם לא רכב בעצמו על החמור ורק העצים והמאכלת היו על החמור, בימי משה רכבו "אשתו ובניו" על החמור, ואילו משיח ירכב בעצמו על החמור:

   בימי אברהם לא היה שייך כל כך לזכך את החומר באמצעות מצוות כיון שהיה זה לפני מתן תורה, והעיקר היה "ויחבוש את חמורו" (וירא כב, ג) – להכניע את החומר, ולהביא תועלת לדברים המסייעים בלבד שישמשו כסיוע לקדושה באותה שעה.

   בימי משה היתה אפשרות להעלות, באמצעות החומר, לקדושה גם את עניניו הנחותים של האדם עצמו, משום שאחר גלות מצרים ומתן תורה הורגש זיכוך בחומריות העולם, כך שניתנה לגשמיות האפשרות להתעלות לקדושה על ידי קיום מצווה. אלא שגם לאחר מתן תורה אין ההתעלות אלא בחלקים הטפלים של האדם, אשתו ובניו, ולכן רק אשתו ובניו של משה רכבו על החמור (שמות ד, כ).

   בביאת המשיח לעומת זאת, משיח עצמו ירכב על החמור. אפילו הדרגות הגבוהות ביותר שבנפש האדם יתעלו על ידי החומר, משום שאז יתגלה שרשו האמיתי של היש הנברא, שהוא היש האמתי, ועל ידי "בירור" החומר, בירור היש הנברא – תתעלה גם עצם הנשמה.

 

מקורות: "גור אריה" על שמות ד, כ. "גבורות ה'" פרק כט. "נצח ישראל" פרק מ. לקו"ש חלק א' וישלח. חלק ל"א עמ' 15. היום יום כ"ח שבט. תו"א יתרו עד, א. ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג.

נשמח אם תתעניינו גם בפרוייקט 'רמב"ם מעניין!'

תגובות עבור עמוד זה: (פרסם תגובה)

לא נמצאו תגובות עבור עמוד זה.
פרסם תגובה

הודעה חשובה: עקב תקלה טכנית מתמשכת, הכניסה לפרשיות שמפנחס ואילך, היא דרך הטבלה שבעמוד הראשי, או בקישור הזה.

פרויקט רמב"ם מעניין עבר לכתובת זו.