תצוה

מי ראה את המזבח?

מאת הרב שי שמעון כהן - צפת

גם הפרשה הקודמת, כמו הפרשה שלנו, עוסקת בבנין המשכן. באופן כללי, החלוקה בין שתי הפרשיות, שבפרשת תרומה מדובר על בניית המשכן עצמו, עם כל הכלים שבו, ואילו בפרשה שלנו מדובר בעיקר על בגדי הכהנים, ובהמשך גם על חינוכם והכשרתם לתפקיד. אבל ראו זה פלא, בסוף כל הענינים, מדובר על מזבח הזהב, עליו הקטירו את הקטורת בכל יום. רגע, זה לא אמור להיות בפרשה הקודמת בכלל?!

מסתבר, שגם בזה יש מסר משמעותי מאוד. המאפיין המרכזי של מזבח הזהב, היא הקטרת הקטורת היומית, עליה מובא דבר נפלא. בעת הקטרת הקטורת, היה שם רק הכהן והקדוש ברוך הוא. לאף כהן לא היה רשות להיכנס, ואפילו מלאכי השרת לא נכחו שם באותו זמן. ובלשונינו אנו, העבודה נעשתה בלי שום צופים.

וזוהי הסיבה שמזבח הזהב מובא בסוף כל מלאכת המשכן. בזה נרמז, שהעיקר הוא שלא יהיה צופים. אמנם נחמד לעשות ולהתפרסם, אבל עיקר העבודה היא לשם הקדוש ברוך הוא בלבד, ללא שום שיקולי פרסום ויחצנות.

 

(לקוטי שיחות א')

 

נרות המקדש ונשמות ישראל

 הדלקת הנרות חופפת תמיד להקטרת הקטורת - להדגיש כי ההתקשרות והייחודית שנוצרת על ידי הקטרת הקטורת בין היהודי לבין הקב"ה, צריכה להאיר ולהקרין גם על הסביבה

הרב מנחם כהן - באר שבע

   במצווה הקודמת הובאה באריכות מעלתה העצומה של הקטרת הקטורת וכיצד ניתן לקיים את משמעותה גם היום. המעניין הוא שהדלקת והטבת נרות המקדש נעשית תמיד בחפיפה למצות הקטורת "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות – יקטירנה" "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים – יקטירנה". והשאלה המתבקשת היא – מדוע? ומהי המשמעות של הדלקת הנרות, שצריכה להיעשות גם היום על ידי כל יהודי?

   והביאור: "נר השם – נשמת אדם" (משלי כ, כז), נשמתו של כל יהודי היא ה"נר" המאיר באמצעות התורה והמצוות כנאמר "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג). הדלקה זו מאירה לא רק את האדם עצמו אלא את כל סביבתו. בדומה לדברי חכמינו, שנרות המנורה לא היו בשביל להאיר את המשכן אלא בכדי להאיר את כל העולם כולו (שכן הקב"ה עצמו אינו זקוק לאור המנורה).

   ולכן זמן הקטרת הקטורת הייתה דווקא בזמן הדלקת הנרות, בכדי להדגיש שהקשר הנפלא והייחודי שנוצר על ידי הקטורת, בין עצם נשמתו של כל יהודי ובין הקב"ה, צריכה להאיר גם בגוף היהודי ובכל העולם כולו, אנו נדרשים להמשיך את אותה התקשרות פנימית לא רק בשעת התפילה אלא גם בשעה שמתעסקים להאיר את העולם! בהתאם לדרישת התורה "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים – יקטירנה".

   להדלקת הנרות בבית המקדש אנו מצווים להשתמש רק בטיפת השמן הראשונה שיוצאת מן הזית ברגע ה"כתית" והכתישה, כפי שנאמר "וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (תצווה כז, כ) זהו השמן הטוב ביותר.

   "בעל הטורים" מגלה במילה "כתית" רמז נפלא לאורך שנות קיומם של שני בתי המקדש: הבית השני עמד 420 שנה כערכן המספרי של האותיות "כת". והבית הראשון עמד 410 שנה, כערכן של האותיות "ית", וביחד "כתית". אם כן, בפסוק זה טמון הרמז לזמן המדויק בו ישתמשו בני ישראל בשמן למנורת המקדש – בדיוק כתית שנים 830 שנה.

   אלא שהפסוק ממשיך: "כתית – למאור" כלומר, שני הבתים הקודמים אכן "נכתתו" וחרבו, על מנת להגיע "למאור" לבית המקדש השלישי. שכן אור (=שני בתי המקדש הקודמים) יכול להיכבות, אך בעקבות עבודת בני ישראל בזמן הגלות למרות כל הקשיים, נזכה בקרוב ממש לבית המקדש השלישי שהוא בבחינת "מאור", ככדור השמש עצמו שאינו חרב לעולם.

מקורות: שיחת דברים תש"נ, זהר ח"א כח, א. שיחת תצוה נ"ב (ב), שמות רבה פרשת תצוה פל"ו, ג. מנחות פו, ב. תנחומא וארא טו. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ה עמ' רצה ואילך. עץ חיים שער מיעוט הירח פ"ב. (מ"ע כ"ה ברמב"ם)     

 

בגדי כהונה לישראלים

ביחס לכלל הדורות נחשב דורנו לדור "שולי המעיל", ותפקידנו הוא לקשט את השוליים האלו ב"פעמונים": לעסוק בקירוב יהודים לאביהם שבשמים עם הרבה רעש וצלצולים

הרב מנחם כהן - באר שבע

   הכוהנים מצווים ללבוש בגדים מיוחדים בעת עבודתם בבית המקדש. כוהן הדיוט (רגיל) – מערכת של ארבעה בגדים, והכוהן הגדול – ארבעה בגדים נוספים. כל עוד לא נבנה בית המקדש, אין לכוהנים אפשרות לקיים מצווה זו במובנה הפשוט. אך לבגדים הללו יש משמעויות רוחניות – ואותן אפשר וראוי לכל יהודי לקיים בכל זמן.

   לדוגמא: אחד מהבגדים המיוחדים לכוהן הגדול היה המעיל – מין גלימת תכלת, שבשוליה נתפרו פעמוני זהב (וקישוטים נוספים). אחת הסיבות הרוחניות להתקשטות בפעמונים כרוכה בכך שעבודתו בקודש של הכוהן הגדול היא כשליח של כל ישראל.

   כאשר נכנס הכוהן אל הקודש פנימה, הוא כביכול מכניס יחד עמו את כל העם, כולל אלה שבבחינת "שולי המעיל" – אותם אנשים שמיקמו את עצמם בשולי העם והתרחקו מאוד מהקדוש-ברוך-הוא ומתורתו. כאשר אנשים אלו מחליטים להיחלץ ממצבם הירוד, בדרך כלל הם לא עושים זאת לאט ובהדרגה, אלא הם פורצים אל הקודש בבת אחת, כרוח סערה. בדומה לאדם שפתאום מגלה כי הוא טובע, ומשווע בכל כוחו להיחלץ מהמערבולות המאיימות על חייו. וזהו אפוא קול צלצול הפעמונים שבשולי המעיל. זהו סמל לפריצה ה'רועשת' של אותם יהודים אל תוך הקודש.

   ביחס לכלל הדורות של עם ישראל, נחשב דורנו לדור "שולי המעיל". התפקיד שלנו הוא לקשט את השוליים הללו בפעמונים: לעסוק בקירוב יהודים לאביהם שבשמים עם הרבה רעש וצלצולים. להדחיק כל בושה ולקרוא בקול גדול: יהודים, היכונו להתגלותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח! בואו והניחו תפילין, קבעו מזוזות בפתח הבית, וכדומה.

   ומעניין לעניין: כאשר תבוא הגאולה ונראה את הכוהן הגדול לבוש בבגדיו המפוארים, נזכה להתחדשות ה"אורים ותומים": התגלות דבר השם מבעד לאותיות הכתובות על אבני החושן, שיעדה הכוהן על לבו. התגלות זו הייתה בבית ראשון ולא בבית שני, ובבית השלישי היא תשוב. כמו שכתוב "עד עמוד כהן לאורים ותומים" (עזרא ב, סג).

   אמנם לעתיד לבוא, כולנו נהיה נביאים ברמות שונות, כמו שנאמר "אשפוך רוחי על כל בשר" (יואל ג, א) - אולם יהיו דברים נעלמים שיתגלו אך ורק דרך האורים ותומים. למשל: לדעת נאמנה מי כוהן, מי לוי, ומי ישראל.

מקורות: תלמוד בבלי סוטה מח, א וב. ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה לג. הלכות מלכים לרמב"ם פרק יב הלכה ג. ספר המאמרים: תרצ"ט עמוד 2 ואילך, תש"ב עמוד 3 ואילך, שי"ת עמוד 4 ואילך. ליקוטי שיחות כרך טז תצווה ב וכרך לא תצווה. שיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב, וראה סנהדרין טז, א תוספות דיבור המתחיל מה.

 

 

כיצד מקטירים קטורת בלב

הקטורת מסמלת לא רק התקרבות אל הקדוש-ברוך-הוא אלא ממש התקשרות עמו. תמצית הכוונה של הפיכת הלב למקדש

   אחת העבודות המיוחדות בבית המקדש הייתה הקטרת הקטורת על ידי הכוהנים. עבודה זו היא מצות עשה כפי שנאמר "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר" (שמות ל, ז), מצווה זו תתקיים בפשטות רק ברגע שייבנה בית המקדש על ידי הרבי מלך המשיח, אז נוכל להקטיר את סממני הקטורת כהלכתן, בכל יום בבוקר ובערב, על גבי מזבח הזהב.

   אמנם, ידועים דברי רבותינו ז"ל על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (תרומה כה, ח) שגם היום מצווה כל יהודי בבניית משכן ומקדש לה' יתברך בליבו פנימה, ובהתאם לכך מובן שגם הקטרת הקטורת צריכה להיות קיימת בליבו של כל יהודי מידי יום ביומו.

   כיצד? בבית המקדש היו שני מזבחות. מזבח הנחושת החיצוני יותר, עליו היו מקריבים את כל הקרבנות, ומזבח הזהב הפנימי ששם היו מקטירים רק קטורת. המזבח החיצוני נמשל לגוף ואילו המזבח הפנימי נמשל לנשמה. זו גם הסיבה לכך שעל המזבח הפנימי מקטירים רק קטורת העשוי לריח בלבד, שכן על הנשמה נאמר שהיא נהנית רק מן הריח.

   בהתאם לכך גם התוצאה של הקטורת שונה משאר הקרבנות: בעוד ששאר הקרבנות (מלשון קירוב) רק מקרבים את האדם אל הקב"ה, הקטורת, שפירושה בארמית הוא "קשירה" מקשרת את היהודי לבוראו, וזוהי המטרה והתכלית של כל עשיית המשכן!

   יתירה מזו: הקשר שנוצר על ידי מזבח הקטורת, הוא בדרגת ה"יחידה" עצם נשמתו של היהודי, עם הקב"ה שנקרא "יחיד". עניין זה מרומז, א. בכך שמזבח הזהב מורכב מאמות מידה יחידות ("אמה ארכו ואמה רחבו" (תצווה ל, ב)). ב. סממני הקטורת היו 11. ג. בשעה שהכהן הי' מקטיר הי' אסור לאף אחד להיות במחיצתו. הכהן הי' יחיד עם הקב"ה.

   זוהי גם ההוראה אלינו: בכל יום אנו מקבלים כוחות חדשים, ובהתאם לכך אנו צריכים בכל יום מחדש "להשכין" את הקב"ה בנו ובעולם כולו, ובעיקר על ידי עבודת הקטורת – יצירת קשר מושלם של היחידה שבנפש עם הקב"ה.

   בהתאם לכך אנו קוראים בכל יום בבוקר ובמנחה את פרשת הקטורת כולה, כיון שבכל יום אנו נדרשים לעורר את כללות ההתקשרות העצמית שלנו עם הקב"ה, ועל ידי זה נזכה להקטרת הקטורת בבית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש!

 מקורות: סהמ"צ לרמב"ם מ"ע כח, שיחת תצוה תשנ"ב (ב), אלשיך על תרומה כה, ח. של"ה סט, א. מדרש תדשא פי"א, כלי יקר וצרור המור על מעשה הקטורת בפרשת תצוה. ספר הבהיר סי' מו, רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"ג. שו"ע אדה"ז סמ"ו ס"ו. (מ"ע כ"ח ברמב"ם)

 

נשמח אם תתעניינו גם בפרוייקט 'רמב"ם מעניין!' 

תגובות עבור עמוד זה: (פרסם תגובה)

לא נמצאו תגובות עבור עמוד זה.
פרסם תגובה

הודעה חשובה: עקב תקלה טכנית מתמשכת, הכניסה לפרשיות שמפנחס ואילך, היא דרך הטבלה שבעמוד הראשי, או בקישור הזה.

פרויקט רמב"ם מעניין עבר לכתובת זו.