כי תשא

מחצית השקל או שקל שלם?

הרב מנחם כהן - באר שבע

   אחת המצוות המוטלות על כל יהודי היא לתת בכל שנה (בזמן בית המקדש) סכום של 'מחצית השקל' של זמן התורה לצרכי בית המקדש. גם היום נהוג לתת לצדקה לפני פורים 'זכר למחצית השקל'.

   הרבי מלך המשיח מסביר, כי מצווה זו קשורה במהותה עם הגאולה, שכן בגאולה תהיה התאחדותם המושלמת של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא (ובלשון הזוהר: "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד") וכך גם כל בני ישראל יחדיו יתאחדו כאיש אחד בלב אחד.

   ושני האחדויות האלו מרומזים במצוות 'מחצית השקל' המזכירה לנו כי אנו רק מחצית ועלינו להתאחד עם המחצית השניה הקב"ה, ועם יהודי שני. וכך נגיע לשלמות – שקל שלם.

   ומעניין: ישנם דעות שבזמן הגאולה נהיה מחויבים לתת שקל שלם (במקום מחצית) לבית המקדש! דעות אלו מבוססות על פיוט שיש נוהגים לאומרו בשבת שקלים ובו אומרים בין השאר את הפסקה הבאה: "אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית גדול ונישא", ומכאן שכשיבנה ה"בית גדול ונישא" נפריש שקל שלם לבית המקדש.

   בעל 'מעשה רוקח' על מסכת שקלים, מבסס חידוש זה בראיות נוספות, ובלשונו: "טעם לקריאת שם המסכת מסכת שקלים, וגם לכאורה קשה על רבינו הקדוש, שבכל המסכת לא הזכיר מחצית שקל, רק 'שקל' או 'שקלים'? ולעניות דעתי נראה, שרמזו בזה שלעתיד בביאת משיח צדקנו באמת ייתן כל אחד שקל שלם".

    מה הסיבה לשינוי? הוא מבאר: "מפני ששקל הוא באותיות א"ת ב"ש "בדכ" בגימטריא כ"ו כמנין שם הוי'ה, ובגלותינו בעוונינו אין השם שלם, לכן ציוה התורה שיתן כל אחד מחצית השקל לכפר עליהם שגרמו בעוונם שאין השם שלם, ולכך לעתיד שיהיה השם שלם יתנו כל אחד באמת שקל שלם".

   הסבר נוסף הוא, שכיום יהודי צריך לזכור שהוא רק חצי בלעדי חברו, אבל לעתיד "יעקור הקב"ה היצר הרע מקרבנו (והאחדות תהיה מושלמת), ואז "שקל אשא" כי כל אחד מישראל יהיה קומה שלימה ואדם שלם בפני עצמו." (ספר "טעמי המנהגים" ועוד)

   אמנם, ה'מעשה חושב' עצמו ועוד מפרשים, מביאים אפשרות נוספת שגם בגאולה יתנו מחצית השקל בלבד כמצווה מאז ומעולם, והסיבה שאומר הפייטן "ושקל אשא" וכן מה שבמסכת שקלים מוזכר תמיד 'שקל' כאמור, זהו מפני שבזמן המשנה היה הסלע (=-שני שקלים) כשוויו של "שקל הקודש" שבתורה; ואילו השקל של המשנה, שהוא מחצית הסלע, ערכו כ"מחצית השקל" של התורה. ולכן גם בגאולה נמשיך לתת חצי שקל של תורה השווה לשקל של המשנה.     

מקורות: רמ"א סימן תרצ"ד סעיף א. רמב"ם מ"ע קעא. שיחות קודש תשנ"ב שיחת כ"ד אד"ר סעיף ג-ד וכ"ה אד"ר סעיף ח-י. לקו"ש חל"א עמ' 132 ואילך. ספר 'מעשה רוקח' על משניות תחילת מסכת שקלים. 'דברי מהרי"א להג"ר יהודה אסאד פרשת שקלים עמ' צו. 'טעמי המנהגים' אות תתעא. רמב"ן על התורה שמות ל, יג. 

 

הלכות מחצית השקל לגאולה הקרובה

הרב מנחם כהן - באר שבע

   בזמן שבית המקדש קיים, ישנה מצות עשה על כל איש מישראל לתת מחצית השקל בכל שנה ושנה כנאמר בפרשה: "זה יתנו. . מחצית השקל" (שמות ל, יג) מכסף זה קונים את קרבנות הציבור (תמידים, מוספים ועוד) עבור כל ישראל במשך כל השנה.

   מהו השקל: השקל שנאמר בתורה, עשוי מכסף טהור ומשקלו בגרם הוא כ10 גרם כסף טהור ושוויו כיום הוא כ40 שקלים של היום. אמנם, הנתינה חייבת להיות אך ורק במטבע העשוי כסף טהור (והוא הנקרא "מטבע מחצית השקל") ואי אפשר לתרום בשקלים של היום כיון שא. הם אינם עשויים בעצמם מכסף טהור. וב. ישנם דעות שחייבים לתת מטבע אחת ששווה מחצית השקל. ולכן, מי שאין בידו מטבע השווה מחצית השקל (של זמן המקרא), מביא מטבעות אחרים בשווי המחצית לאחראי על הגבייה, מקבל ממנו מטבע של מחצית השקל ונותנו לתיבה.

   ישנם דעות הסבורות שבזמן הגאולה יתנו שקל שלם (ששוויו כ80 שקלים של היום) והם מתבססים בעיקר על פיוט השייך לשבת שקלים, שבו נאמר "אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית גדול ונישא".

   החייבים במחצית השקל: כולם חייבים לתת מחצית השקל, כוהנים לויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים. נשים ועבדים כנעניים פטורים ממצווה זו, אך אם הם תרמו מקבלים מהם. לעומת זאת גויים שנתנו מחצית השקל אין מקבלים מהם.

   לגבי ילדים יש דעות שהם פטורים ממחצית השקל עד גיל 20, ויש דעות שהם חייבים לתת כבר מגיל 13, ויש אומרים שגם בגיל קטן יותר חייבים לתת. ולפי המנהג שהוזכר בפוסקים שנותנים גם היום 'זכר למחצית השקל' גם עבור נשים ותינוקות ואפילו על עוברים במעי אמם (ומצאו לזה סמך בפסוק "זה יתנו כל העובר") ייתכן מאוד שימשיכו במנהג זה גם כאשר יתנו מחצית ממש, ולא רק 'זכר'.

   זמן המצווה: השימוש במחצית השקל לצורך קרבנות הציבור מתחיל בניסן, והאיסוף והגבייה של שקלי הציבור מתחיל באדר, בצורה כזו: בא' אדר משמיעים ומודיעים לכולם על השקלים, על מנת שכל אחד יכין את המחצית שלו לגבייה. בט"ו באדר יושבים הגובים בכל עיר ועיר ומבקשים בנחת, ומי שנותן לוקחים ממנו. מכ"ה באדר עד ר"ח ניסן יושבים במקדש לגבות. לאחר מכן מי שיבוא לתרום נותן את השקל לתיבה של "שקלי שנה שעברה".

   קרבנות הציבור הראשונים שיקריבו בגאולה, מההתגלות של הרבי מלך המשיח ועד שיאספו את מחצית השקל מכל הציבור, יהיו מתרומות של יחידים שימסרו את תרומותיהם לחלוטין לציבור, ורק כך יוכלו לקנות בתרומות אלו קרבנות ציבור.

מקורות: רמב"ם הלכות שקלים פרק א' ופרק ב. ילקוט יוסף מועדים עמ' שיא וש"נ. לקו"ש חט"ז שיחת תשא א' ס"ג והערה 35 ו90 שם. רש"י על בכורות מט, ב. פיה"מ להרמב"ם בכורות ח, ח. טעמי המנהגים (אות תתעא), ובהנסמן שם. מג"א או"ח סי' תרצד סק"ג, כף החיים שם סקכ"ז.

 

עבודה עכשווית במקדש יום יום

הרב מנחם כהן - באר שבע

          אף שעדיין לא נבנה בית המקדש השלישי (נכון לשעת כתיבת שורות אלו) ניתן לומר בהחלט כי דינים רבים הנוהגים בחיי היום יום של כל יהודי מקורם בכך שכך היו הכהנים עושים בזמן עבודתם בבית המקדש.

          (ובענין זה 'קלקלתנו זוהי תקנתנו', אשר בעוד ובזמן בית המקדש היו מחוייבים בהלכות אלו רק הכהנים העובדים בבית המקדש באותו יום, הרי שהיום דינים אלו נוהגים בכל ישראל.)

          בזמן בית המקדש היה הכהן מחוייב מן התורה לקדש את ידיו מן הכיור לפני כניסתו לעבודה. כנגד זה נפסקה ההלכה היום, שבכל יום צריך כל אדם לרחוץ ידיו מן הכלי דווקא ובלשון האדמו"ר הזקן: "צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו".

          כמו כן מובא במשנה שהיה כלל בעזרה, שאפילו אדם טהור לא היה נכנס לעזרה עד שהיה טובל. כנגד זה נהגו היראים לדבר ה' לטבול בכל יום לפני התפילה (גם אם לא נטמאו).

          בזמן בית המקדש היו הכהנים העובדים במקדש מחוייבים מן התורה ללבוש כתונת, מצנפת ואבנט. אלו הם בגדי הכהונה המיוחדים (מלבד המכנסים) אשר בלעדם לא ניתן לגשת לעבודת המקדש.

          כנגד זה נפסקה ההלכה בשלחן ערוך ש"ראוי שיהיה לאדם מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כמו בגדי כהונה". ולכן נהגו היראים לדבר ה' שיהיה להם בשעת התפילה כובע מיוחד לתפילה כנגד המצנפת, חליפה כנגד הכתונת, ואבנט ('גארטל') כנגד האבנט.

          אחד הדברים החשובים ביותר בשעת עבודת הקרבנות היא – הכוונה. הכהן חייב לכוון בשעת ההקרבה לשם מי ולשם מה הוא מקריב, ואסור לו לערב חלילה מחשבת פסול בשעת ההקרבה (כגון לאכול את הקרבן מחוץ למקום האכילה המותרת או מחוץ לזמן המותר). כנגד זה גם היום: "התפילה היא במקום קרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן: בכוונה, ושלא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים.

          ההקרבה הייתה חייבת להיות בעמידה ולא בישיבה, השחיטה ונתינת הדם הייתה צריכה להיות במקום מסויים דווקא (בצפון, בעזרה ועוד), ואסור שיהיה שום דבר חוצץ בין האדם לכלי שאיתו האדם עובד. כנגד זה נפסק להלכה היום: 1. שתפילת שמונה עשרה חייבת להיות בעמידה דווקא, 2. שיש לקבוע מקום לתפילה ו3. שלא יהא דבר חוצץ בין האדם לקיר בזמן התפילה.

(ראוי לציין כי ישנם טעמים נוספים לחלק מהלכות אלו אך הובאו כאן רק הסיבות הנוגעות לגאולה ובית המקדש).

מקורות: שו"ע אדה"ז או"ח סימן ד סעיף א, סימן צ' סי"ח וס"כ, סימן צ"א ס"ב וסימן צ"ח ס"ד. פסקי תשובות או"ח סימן ד סעיף ד. תלמוד בבלי יומא ל, א. רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ה ה"א וד', הלכות כלי המקדש פ"י ה"ד. הלכות מעשה הקרבנות פ"ה ה"ב. הלכות פסולי המוקדשין פי"ג ה"א.  

 

 שמן טבעי של ניסים ונפלאות

הרב מנחם כהן - באר שבע

   אחת ממצוות התורה הקשורה עם שמן, היא – להכין את שמן המשחה ולמשוח בו כהנים גדולים, מלכים וכלי המקדש. כפי שנאמר בתורה: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא).

   שמן המשחה הינו שמן מיוחד מאוד, שהוכן פעם אחת בימי משה רבינו ולמרות שהשתמשו בו פעמים רבות הוא נשאר קיים בשלמותו לתמיד! וכדברי הגמרא: "אמר רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא תחילתו שנים עשר לוגין, וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, וכולו קיים לעתיד לבוא"! אם כן, שמן המשחה נשאר שלם (גנוז באדמה) עד לזמן הגאולה שאז ישתמשו בו בכדי למשוח את הכהן הגדול (וגם את כלי המקדש לפי דעות מסוימות).

   לגבי משיחת מלך המשיח, מסתפק ה"מנחת חינוך" אם הוא יצטרך משיחה בשמן או לא. ניתן לומר שהוא יצטרך משיחה (וכשמו "משיח") מכיוון שהמלוכה בטלה בעונותינו כבר כמה שנים ואם כן מתחילה כאן מלוכה חדשה, אך לאידך מכיוון שסוף סוף הריהו מזרע דוד ושלמה דור אחר דור אין הוא צריך למשיחה מחדש כדין מלך בן מלך.

   ראוי לציין, שיש מן המפרשים הטוענים כי נס חנוכה נעשה גם הוא על ידי שמן המשחה! בספר "קב הישר" כותב כי השמן שאותו מצאו בני ישראל לאחר שהם גירשו את היוונים ולאחר שכל השמנים נטמאו, היה שמן המשחה שנשאר כולו קיים לעתיד לבוא, וממנו השתמשו למנורה בדרך נס שמונה ימים. לפי הסבר זה ניתן גם להבין מאיפה הגיעה ה'תכונה' לשמן הזה להחזיק מעמד באופן ניסי. (ולפי זה צריך לומר, שהשמן שמצאו לא נגמר ביום השמיני אלא נשאר קיים גם לאחר מכן שהרי "כולו קיים לעתיד לבוא" והסיבה שלא השתמשו בו הוא רק מפני שכבר הכינו שמן חדש. דבר זה מתאים עם ביאורו של הרבי מלך המשיח, שהשמן דלק אך האש לא שרפה אותו).

   אמנם, יצויין כי ישנם החולקים על חידוש זה וטוענים שלא ייתכן ששמן המשחה הוא השמן שאיתו הדליקו את המנורה, מכיוון שאת שמן המשחה בישלו עם סוגים של בשמים כפי שאומרת התורה, ואילו למנורה אסור לכמה דיעות להשתמש בשמן מבושל.

מקורות: הוריות יא, ב. רש"י על שמות ל, לא. ספר קב הישר פרק צו. לקו"ש חט"ו חיי"ש ה. ספר שבת של מי על שבת כא, ב בתוד"ה שהיה. ספרי פרשת פינחס כח, ה. וראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ז וח' ובספר המצוות שורש י'.

תגובות עבור עמוד זה: (פרסם תגובה)

לא נמצאו תגובות עבור עמוד זה.
פרסם תגובה

הודעה חשובה: עקב תקלה טכנית מתמשכת, הכניסה לפרשיות שמפנחס ואילך, היא דרך הטבלה שבעמוד הראשי, או בקישור הזה.

פרויקט רמב"ם מעניין עבר לכתובת זו.